רש"ש על בכורות ט״ז

1 גמרא בסה"ע ואב"א לאקושי דבר הבא ממע"ג לדבר כו'. מכאן ק"ל על הא דמשמע מפרש"י בשבת קלב ד"ה עקיבא שאין דנין מהלכה ע"י שום מדה. והלא הכא ילפינן בהקישא מחטאות המתות דהלכה:

2 רש"י ברה"ע דהשתא ולדן כו' שרי כ"ש חלבו. תימה דקדם הקדישן את מומן יוכיחו דאי עיברו ואתיילדו אחר פדיונן מותר וחלבן אסור:

3 תד"ה כל. אור"ת כו'. ק"ק דלפ"ז להס"ד דקרא אתי לתמורת אשם איך יפול עליו טמא הוא:

4 במשנה רחל שילדה מין עז כו'. לעיל ה ב ושם:

5 תד"ה אין. מאי קשיא מ"מ רבית דרבנן היא דכיון כו' ונוטל כו'. בשכר המלוה אלא דלא הוה רבית דאורייתא כו'. נ"ל למחוק מלת אלא. ור"ל דל"ת דלהכי מקשה הש"ס משום דסובר דהתם רבית דאורייתא קאמר. לזה כתבו דלא הוי רבית דאורייתא כו':

6 תד"ה טעמא. וי"ל דלכך פירש בקונטרס כו' לאו ממש שמתו כו'. לכאורה מ"מ קשה דכמו דמפרש ברישא וולדותיהן פטורין היינו של וולדותיהן כן נפרש בסיפא וולדי וולדות פטורין ג"כ של וולדותיהן. וי"ל דדוקא ברישא דנקיט בכינוי יל"פ דקאי על הוולדות. אבל סיפא דנקיט בלא כינוי ע"כ לא קאי אלא על הצ"ב עצמן. רק אם היה הפי' של הן הבא בכח המאמר על וולדי וולדות ע"כ נפרש וולדי וולדות היינו וולדי מאותן וולדי וולדות. והשתא דאתינן להכי לא נצטרך עוד לומר דלהכי מפרש וולדותיהן דרישא דהיינו של הוולדות משום הכינוי. אלא כיון דוולדות של צ"ב כבר באו מכח המאמר הן. ע"כ וולדותיהן היינו של אותן וולדות: